אחרי שיחת הטלפון המחורבנת ההיא הרגשתי שאני חייב לצאת מכאן לנשום קצת אוויר. מאוחר מאוד אך היה הכרחי. קיוויתי לאיזה גשם טוב שיבוא וינקה מעלי את כל מה שהיה שם. יצאתי לרחוב במטרה לשוטט ולנסות להיפתר ממנה, בת זונה, לא נותנת לי מנוח, אף לא לרגע קט. ברקים שצבעו את העננים באפור צהבהב סימנו לי שמשהו רע מאוד עומד להתרחש ואני בתוך כל הטירוף הזה, מאיץ את צעדי לנגד כל אשפת הרחוב שטסה לעברי, אני בטוח שמדובר במשהו אישי. אני יכול להרגיש אותה נושפת בעורפי, נצמדת אלי חזק ולא מרפה למנוחתי, קשה מאוד ההרגשה, בכלל כל הניסיון הזה להיפתר ממנה מתחיל לקבל רגליים קרות, אבל בכל זאת, אני חייב להרוג אותה, והיא חייבת למות. ככל שאני מתקדם היא לובשת פנים וצורה, מתקדמת במהירות ואני שבכל כוחי מנסה להדביק את הצל המרצד באלכסון מתחתי, בורח, בורח ולא מביט לאחור. אולי באיזה שהוא שלב אפנה במהירות לימין או לשמאל ואלך לאיבוד בין כל הסמטאות האלו, אולי היא לא מתמצאת באזור הזה כמוני, אחרי הכל הייתי כאן לפני שהיא הגיעה. עם כל פיצול רחובות חדש אני מרגיש את ההרגשה המתוקה והרכה של חוסר ההימצאות, בהחלט הרגשה מקלה לצאת לרגע מטווח הידיעה ולאבד את עצמך, גם אם זה רק לשנייה. אני ממש מקווה לא לפגוש אותה בפינה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה איתה. המגדל ממול ניראה לי מוכר מאיזה שהיא גלוייה או ספר ישן שהתגלגל לידי, בכל מקרה אני מסכים עם עצמי שהסמטה הקרובה היא הסמטה היחידה שממנה אפשר לצאת מהחלק הזה של העיר, בשבילי ובשבילה התחנה האחרונה. "סלחי לי על מותך, את לא יכולה להבין, אבל בכל זאת סלחי לי..", אני מתחיל לשנן את מכתב הפרידה ומקווה שהיא תסכים ותהנהן בנחמדות והבנה. אני חושב שזאת הדרך הכי נכונה שיכולתי להגיד לה את זה, מסכים ומתקדם לסמטה הבאה
19.02.07
No comments:
Post a Comment