התעוררתי מוקדם בבוקר ומי שהיה אחראי ליקיצה הפתאומית בשעה כה מוקדמת היו הציפורים. תחושה קצת מעיקה בשעה כזו מוקדמת של היום. הצבע הלא מוגדר של הבוקר התבהר לאיטו, זיהיתי את הגוון ויכולתי לנחש את השעה, עם זאת כל בוקר אני קם עם אותו החשש ; אם השמש תופיע גם היום מהצד השני
בהיתי בה חולמת, שרועה כך על מיטתי עורה הלבן בוהק ושקוף. האור שהעז לחדור אל החדר האיר אותה כמו דמות מציור של סזאן. הרגשתי שכך בדיוק ארצה לראות אותה בפעם הבאה שנתנה אהבים, בדיוק עם אותו המבט, רך ומתמסר
תחושה לא מנומקת באמת, חשבתי, היא תחושה שאין לה מילה, כמו עונות המעבר, הן הסיבות להכל, לציוץ הציפורים ולפריחה, לחום, לקור ולזיכרון
הרגשת הביטחון הזאת תלויה במינון של האושר שהביא איתו אותו הבוקר באותן הדקות. נזכרתי בתחושה בה אתה רואה את עצמך משתקף בחלונות ראווה אקראיים שבליבך שיר ישן שהבליח לתודעתך, משתקף ומרגיש מאושר
מהחלון הצטייר הנוף הזר הזה שלמדתי לאהוב, שמזכיר לי כל פעם מחדש כמה אני רחוק
תוך דקות אחדות של בהיה ללא מיקוד מסויים, סקרתי את ההסטוריה הקצרה שלי בזמן האחרון, כל המשוכות וכל הדילוגים, כל המסלולים וכל ההימורים, כל אלה התפוגגו בשנייה כשחזרתי להביט בה. בגלל השניות הללו, חשבתי, עם האור החמקמק שמצייר אותה כמו מלאך, אכתוב לה מילים שיגרמו לה לרצות להישאר כאן לנצח ואתן לה אותן שתתעורר
אכתוב לה מילים שיזכירו לה אותי תמיד, מילים שיתנתקו לרגע מההרגשה החולפת של עונות המעבר
19.03.07
No comments:
Post a Comment