שלושה שבועות עברו עד ששכחנו מספיק בכדי להתראות שוב
נפגשנו.
ריח היסמין והיערה מילא את כל הסמטה באבקת פיות והכריז בפתאומיות על בואו של האביב.
"אז מה, הדרן שני", שאלתי בלי לצפות לתשובה, הייתי חייב לומר משהו, היא חייכה את החיוך הקסום שלה
היו רגעים מתוקים בשיחה, שתיקות קטנות של מבוכה והרבה מילים שאמרתי רק כדי להתמודד עם החולשה שלה לבכות
באמת שחיכיתי זמן רב לראות אותה, אך לא הראתי סימנים ובתמורה לציפיה זכיתי לכאבי בטן של התרגשות
כל כך יפה איך אגיד לה שאני הולך, אני הולך מכאן בקרוב. לרחוק, רחוק מאוד.
פירוט התקוות שלה גרם לי לרצות לשבת, החזקתי את ידה, רפה וחלשה, היד שהחזקתי לילות. בדיוק ברגע בו הבנתי את גודל אהבתינו, הבנתי כמה קרובה הפרידה.
אותו ספסל שזכר לנו חסד נעורים, קירב את שפתינו בשנית
נשקתי לה על פיה והרגשתי איך אני מסתחרר ונופל
רציתי אותה כל כך ולתמיד
רציתי למות
02.04.07
1 comment:
סופלה שלי מה יהיה? אני בשלהי לימוד למבחן ואני עושה הפסקות כדי לקרוא כאן את הבלוג,פה נכנעתי . החלטתי להשאיר תגובה.מה אומר ?לא משנה כמה וואו אני אפלוט ,או כמה יו איזה מוכשר או יו איזה יופי, זה לא ישנה דבר.
בקיצ אתה יודע מה אני חושבת עליך
שחר יקר מחבקת אותך חזק נשיקות כל הדרך מפירנצה.
Post a Comment