Thursday 22 November 2007

סינדרלות

מסדרון ארוך חרוש נרות שריצפתו מעוטרת וקשתות בו ערוכות בסדר מופתי שמתחבר בקצה הרחוק של המבט.

כל המלודרמה באדום וארגמן, בשבילה, בשביל צעדיה הקטנים שיעברו בעוד מספר דקות מקצהו האחד של הארמון ועד לקצהו השני של גן עדן.

בקיטון הצר כמו בבטני, ריצדו פרפרים של חוסר מנוחה. הרי לא התראנו מאז הנשף האחרון חשבתי, מדובר בכמעט חמש עשרה שנים של מים שזרמו משני צידיו של הנהר הזה, של הסיפור שלנו.

"מלודרמה האדום וארגמן", הוספתי שנית מתחת לשפם שלא היה לי וצחקתי. תהיתי אם היא תשאל למה חציתי יבשות וימים בכדי להגיע לכאן בשנית?, מה היה כל כך דחוף להיות כאן שוב?, הרי הזמן שעבר הספיק לנתק כמעט את כל מה שכל כך אהבנו להיות אז בעבר.

לכל השאלות היו לי תשובות אבל הן עפו ברוח עם הגעגועים, מרוב ציפיה כל מה שהיה צריך להישאל נשכח, התפזר עם כל צעד שעשיתי לכאן, אני חייב לראות אותה, לא יכולתי לחכות עוד.

בזמן ההמתנה, חוץ משיטוטים חוזרים ונשנים בארמון תהיתי איך ארגיש בשנייה שהיא תופיע, זכרתי במעורפל דברים שאמרה לי שנייה לפני שנעלמה לכמעט חצי מחיי, רצה לה כך בפתאומיות והתאדתה לחלל הרחוב החשוך, שנייה אחת לפני חצות. דבר אחד היה בטוח וקינן בראשי כל הזמן הזה, תשובות אהיה חייב להשיג !.

.

"כן...", "קראת לי?"..."שתיים..", "לא, בעצם כפית אחת, אני רוצה ללכת לישון בקרוב וכל הקפה הזה יגרום לי לכתוב עד בוקר...", צעקתי לכיוון הדלת הסגורה של חדרי. דפיקה בדלת... " אתה יכול לשחרר לי את המחשב?" נשאלה שאלה שהדהדה בחדר והותירה אותי כמעט חסר אויר..." שנייה אני חייב לסיים כאן משהו", אמרתי בזהירות שמה אשכח את הדברים שרציתי לשאול. " והינה הקפה, תורך בפעם הבאה.. ואל תניח את הספל על המחברות שלי בבקשה"... " טוב, אני כבר מסיים", חייכתי בחיוך הסודי שחשף תוכניות בעלות הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר של צבא הרגש. "תגיד?".... "מה?, שאלת משהו?"... "כן!", "אתה יודע איפה שמתי את הנעליים שלי?"... "שנייה, טוב..." אמרתי רגע לפני שנזכרתי מה רציתי לשאול.

.

סינדרלה יקרה, מה הטריד את מנוחתך?, מה כבר היה כזה חשוב שבשבילו זרקת הכל וטסת?, "השעון, השעון, אני חייבת לרוץ..." צעקת לפני סוף הולס והותרת אותי בודד על בימת הריקודים כשברקע נשיפות החליל ופריטות הנבל הפכו רועמות עוד יותר.

.

..."המחשב פנוי"...

..."אם את עדיין צריכה אותו, יקירתי"...

Sunday 18 November 2007

אני שונא אותך פריז

אני שונא אותך על כל סמתאותייך המוארות באור הפנסים. את הרחובות האפופים בריח קרמל וערמונים, את התמונות שצילמת בשבילנו ואת הצעיפים שסרגת לאוהבים שדרים בך וכותבים על חיוכך. ואת הקור שלך ואת המדרכות הצרות, הרטובות. את השיטוט האין סופי שלי שרומה בזדון והולך שולל, כמו עש שיכור שמסנוור מסחורתך המתוקה והקרה, סביב היבהוב קלישאות ושירים דביקים בשפה לא שלי ובמבטא מלא שפתיים מלאות ורכות שמחסיר תדיר את ההגנות הבסיסיות שלי, פושט את עורי מעלי, מסחרר, מאלף. ועל כך אני שונא אותך פריז.

תהיתי איך יכולתי להיכנע לריח המתוק הזה שוב, אין ספק שהיה זה רגע נדיר בשבילי, נדיר ורחוק ממה שחשבתי. בדיעבד הייתי צריך לאחר באותו היום וכך הייתי חוסך בדיעבד את חרדת הנטישה ממבט ראשון, את האהבה הגדולה הזאת שהפתיעה אותי כשלא הייתי מוכן. מתיקות מכושפת שהזלפתי בקפידה לתוך כלי קיבול, אור כוכבים זיקוקי דינור, מרמה אותי ומחביא בשרווליו קלפים מתחת לשולחן. אם היא הייתה יודעת לאן הייתי הולך בשבילה... במבט לאחור, סביר מאוד להניח שהייתי צריך לאחר.

והזמן, כמו הזמן, הוא בן זונה גדול מאוד, אוייב במסווה של תרופה. אילו יכול היה לעצור לשנייה ולשבת, הייתי מספר לו עד כמה רחוק הייתי מוכן לכוון, להחזיק לה את היד וללוות אותה בסגירת המעגל הזה שלה, שפתח לי מעגל חדש שלא מתחבר באותן הנקודות, הוא מקביל לשלה כמו טווה קורים ומנסה להאחז במשהו שלא קיים באמת, מנסה להאחז ולהתלות על קצות מעיל התפאורה ופנסי הרחוב הצהובים, ריח הערמונים המתוק בשדירות הראשיות.

אני שונא אותך פריז כמו שלא אהבתי מעולם.

Saturday 17 November 2007

ראיתי את השמש

ראיתי את השמש

שיטוט בפארק, ראיתי את הבחור,

משהו כמו בין שיגעון לשיגעון, ספון בכרית ממלמל מילים באויר

רחש כמו כלים במסעדה, מחריש ולא מרפה, כך ראיתי את השמש,

מדליק סיגריה, מה כבר יכול להיות, אחרי הגשם של אתמול כבר שום דבר לא מפתיע את העיר הזאת, היא התרגלה לכל השטויות

תחליף

תשנה


מה שכחתי באמת ומה שכחתי בכדי להסתנוור כך באמצע שום מקום

הכל מתערבב

הכל מתערפל

תחושה נעימה כמו אגדה של נקודות ורודות, מרחפות מעלי ויורדות עם שלג של קטי, היא יודעת, היא יודעת

.

מכאן אני עומד על הראש, מביט באופק שמנקודת במבט הזו ניראה עגול

הבחור שספון בכרית באמצע הפארק וניראה כמו נקודה בציור החדש,

כך ראיתי את השמש

ראיתי את השמש

אני יודע שהם באים לקצור הכל,

שריקתי הצלולה חותכת את האויר משפתי היבשה - מחרישה את הפארק - מורידה לקטי את השלג

השלג מכסה אותי וכך מסתיר רק את הסדקים מולי

.

.

חדרים, כדורים פורחים ועיניים יפות שחוצות יבשות

היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה. הצצות תדירות לכיווני ומבטא זר שבא מרחוק.

כך היא ניסתה להסביר לי איך החדר משקף את אישיותי. "סטודיו, יקרה שלי, סטודיו...", ניסיתי לתקן את הכיוון שאליו היא חתרה כי לא ממש הסכמתי עם התיאוריה שלה לגבי חדרים, ובטח לא עם אותו החדר עצמו.

אני מהצד השני של הבד שלה נברתי בכפיפה בערימת הספרים הישנה שמצאנו ערב לפני. צרפתית ואנגלית, כניראה הוצאת ספרים שפשטה את הרגל, "גם בגלל בעיות זהות.." הברקתי והמשכתי לחפש.

בבד מהצד שלה היא בראה אותי בגוונים של צבעי שמן בהירים, אני וכדור פורח.

ככה היא ראתה אותי מהצד שלה. "כן, זה כמו הניסיון לעבור מנקודה לנקודה ולהתקדם.

בכדי לעשות כן יש לבנות סדר עדיפות ברור ביותר. לזרוק משקל ולקחת רק את מה שחשוב באמת."

הניתוח המושלם הזה גרם לי צמרמורת נעימה בגב. המילים שידעה להרכיב ועינייה הגדולות הננעצות בבד היו משאת נפשי.

.

חשבנו על רעיון שיחבר בין היצירות, בין המבט שלה בציור ובין הצד השני של החדר. התוכנית הייתה לחבר את משפטי הפתיחה של אותם הספרים ולהגיע עד איטליה במסע דרכים עם הציור. כל משפט יתאר מקטע בדרך והמסע יורכב מפרקים, ממקומות – לפי עמודי הספרים.

כך ניסינו למתוח את הגבולות ולבוז להרפתקאות ישר לתוך הפנים, לא היה מה שיעצור אותנו ואת האהבה הזו. נותרנו בלי אגורה וידענו שגם עם כל הכסף בעולם היינו נוהגים בדיוק באותה הצורה, בדיוק באותה הדרך.

.

ניסיתי לקרוא את המשפטים בזמן שהיא הייתה מצידו השני של הבד, וחיקיתי את המבטא שלה. כך ניצבתי באמצע ערימת הספרים שהגיע כמעט עד ברכיי, יד מושטת אל על, אוחזת בספר, כמו פסל יווני. היא מהצד השני של הבד, צוחקת מוכתמת ויפה, כל כך יפה.

המשפט הראשון שהגדיר את צבע אותו הבוקר ההוא התחיל כך : " היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה".

כך בדיוק בסוף המשפט שהקראתי לה, האור שמילא את החדר היה בהיר וברור.

הילה של קסם מעליה ואני, שלא יכולתי להפסיק לצחוק נפלתי לתוך ערימת הספרים. כך עם האור והחיוך נרדמנו.

חלמנו על כדורים פורחים.


ניקי

ניקי נעמדה בפינה והמשכתי לבהות בה ישר לתוך השפתיים.

מספר את אותו סיפור, כמו אותו הקינוח המנצח שהכנתי רק בכדי להאריך במספר שבועות את תקופת הבהייה.

היא הינהנה בחיוך והולידה מחדש את גומות החן שקברו אותי בתוכן.

ניסיתי לספר שוב לשכנע אותה ואת עצמי שאבא שלי שתל את הורדים לפני שורות הגפן בכדי שבבוקר הראשון לבציר הענבים הוא יוכל לתת לאימא ורד ונשיקה. היא חייכה ואני לא ידעתי מה אני יותר, צמא לאהבה או להיות כבר בתוכה, ואחרי זה לחשוב על זה.

"גם בשבילי אותו הדבר.." אמרתי למלצר הפעם השישית, ולא בגלל שהייתי צמא או צלול, אלא בגלל שלא ממש ידעתי

ספרדית חוץ ממשפטים ספורים שקשורים לברים איך שהוא.

יצאנו לחוף בדיוק דקה משם. ללא ספק, היה נוח מכל הבחינות, גם קרוב וגם בלי יתושים בגלל הלחות המלוחה שהבריחה אותם.

היא הייתה שיכורה מאוד, אולי יותר ממני.

החוף הסתחרר מעלינו מה שלא עצר מבעדינו לנסות להבין לאיזה צד ספינת הדיג שטה מולנו.

אהבנו וצחקנו על המבטא השבור שאיתו התמודדנו ובלי הרבה מילים.

תהינו אם אור ירוק הוא תמיד מפנה שמאלי, "חשוב לדעת לנתב בין הגלים בעיקר בחושך", היא אמרה בזמן שניסיתי למלא את ראותי באויר הלח והמלוח. וככה בזוית ראייתי המטושטשת הבחנתי שהיא צריכה עזרה עם שיערה הגולש.

היא עמדה להקיא ואני הייתי שם בשבילה.

"האמת היא שאבא שתל את הורדים מפני שרוב המחלות של הגפן תוקפות את הורדים לפני שכל הכרם נדבק..."

הוספתי והרגשתי אשמה על כך שלא אמרתי את כל האמת.


חצי קדושים חצי מיואשים

ראשנים

משתכשכים במי ביצה

שניה לפני שיבשה דעתה.

גיל מדוייק שמוליד זהויות

חצי ים חצי יבשה,

זנבות, סנפירים וקוצרי נשימה.

כצופה מהצד, מתבונן ובטוח,

מתכנן את הגשם הבא

את ברקיו,

רעמיו, ואת האור השקוף

שיבוא אחריו.

בין

.

רציתי לחזור ולנסות להשלים חלק שחסר.

כמו מחזיר נשימה לגופי, אחרי צלילה במי האמבט.

בדרכם הם זורמים למקום אחר, ובחסרונם

מציירים את גופי מחדש, גוף חסר צורה.

.

חיפשתי בלי למצוא, רק רציתי לחפש.

אודיסאה פרטית, מרחבים וקוים, כמו מסע בין שלוש נקודות

בדרך לבית שאולי נשאר מאחור.

מעורפל, מטושטש ומדוייק להפליא, מסומן בקוים לבנים

כך דימיתי אותו בשיחזור,

כך דימיתי מאז את הכל.

נולדתי רחוק מאוד מהיכן שאני נמצא כרגע

או מהיכן שאני אמור להיות.

והזמן,

בזמן הזה יכולתי לעשות המון דברים

שלכאורה היו גורמים לי לעצור,

אבל זה לא אפשרי.

אני מסמן עכשיו מרחבים ותוהה

אולי בכלל, הוא לא אבד מעולם.

.


מנקודת המבט של כפות ידי

כשפרסתי מולי את כף היד, ניסיתי להבין גבולות העיר שבה נולדתי, יכולתי להכניס את כולה, לאחוז בה

ולהנות מנקודת המבט החדשה שהעניקה לי התמימות.

הייתי צעיר מידי בכדי לשאול שאלות כך שפיית הציניות לא הספיקה לכרסם בי באותם הימים.

המרחב הזה שראיתי כשהתבוננתי בו בחיוך ולחיים ורודות גדל מאז ואיתו כף ידי.

יכולתי למתוח את האצבעות חזק חזק וכך להעניק לעיר עוד רחוב ולהגדיל את הנוף אל מול ביתי לכאורה, עד האין סוף המדברי הצהוב והצורב.

מאז מתחתי רבות את אצבעותי, העיר בשלה, התרחבה לא מעט.

אני כבר לא שם היום, באופן מסויים גם היא עברה מתודעתי למקומות אחרים

כמו משוטטת איתי ומדביקה את קצב צעדי במשחק, צעד אני וצעד היא.

לעיתים הרגשתי שכשהתחלתי לרוץ מסביב לשעון היא חזרה מאוכזבת, חזרה לאותה נקודה, אל בין קצות אצבעותי.

תמונה דהוייה במרחב אין סופי.

.

עד היום המבחן שלי הוא מבחן קצות האצבעות. בדיקה של מרחב אישי כמו לחיצת יד לשלום

ברחובות חדשים בארץ אחרת חדשה לי.

כמו היד וכמו עירי, קצב ההתפתחות והשינויים, מזעריים ושקטים כמו מים.

לי יש אמת אמיתית ופרטית, מבחן מרחב שלי הוא מיצוי כל האמיתות בעולם, בכל רחוב וכל סמטה, כל שביל ועץ בשדרה

כאילו סומנו בכפות ידי והיו שם מאז אותם הרגעים בם אחזתי את עירי בתמימות ואיתה כל המדבר הצהוב שהיה לי שם, בילדותי.

.

רציתי לציית לפרשנות שלי וחזרתי לבדוק אם האמת שלי השתנתה קצת, כמו כפות ידי.

חציתי עולם מלא בספקות כשבאמתחתי תוכנית מפורטת לפרטי פרטים. בכיסים סחבתי את שארית פירורי התמימות

וסרגל קנה מידה אחר ממה שהכרתי. רציתי לאמת אחת ולתמיד פרשנות אישית שלי לגבי המרחב הייתה לי כמו גירוד

בנקודה הכי רחוקה של הגב. על מנת לאחוז שוב את עירי כמו בימים עברו, הייתי צריך להפתיע אותה ולהגיח מגב ההר כגנב בשעת לילה מאוחרת.

צעדתי ונשמתי אל ראותיי את האויר הנקי שנשאר שם מאז ומתמיד, כמו חובק את העיר שלי ומשגיח שמה תשתנה פתאום בהעדרי.

הגעתי בשעה מוקדמת ונשקתי לה לשלום. פרסתי כפות ידיים אחרות משהכירה, והיא בשלה לא מופתעת כמו שחשבתי, נאמנה לחוקי

ולאמת הסודית של שנינו. כך היא התיישבה בנוחות מושלמת, כך שוב בין אצבעותי.

.

אור הבוקר הסגול צבע את גבולות ילדותי מחדש והחסיר בי נשימה. זה היה חזק ממני וממה שניראה לנגד עיני.

אחזתי קצה של חלום אמיתי, מסוג הרגעים שחלמתי ער. היא עדיין קטנה, כמו עטורה תכשיטים.

העצים השדרות המדבר האין סופי, הכל היה שם בתוך העור הלבן, המחוספס של כפות ידי

כל קו תאם באופן מושלם את שנח מעליו, הצלקות הפרקים וטביעות אצבעותי.

חלמתי ער ואיתי האמת, חלמתי ער וחלמתי איתה.

.

ירדתי מההר למרכז המסחרי בכדי להתעורר ולראות גם אנשים בכובעיהם, שדרים את העיר שהחזקתי מוקדם יותר בידי.

בבית הקפה בפינה ישבו דלז, פוקו וג'ורג' פרק, והתחבטו בשאלות של קיום מרחבים אמיתים.

אני כמי שקיבל את ילדותו במתנה למספר דקות, רציתי לבשר על מה שנוכחתי לגלות באותו הבוקר.

נגשתי בביישנות ומבוכה ושאלתי אם אפשר לקחת את הכיסא הפנוי משולחנם.

משהו עצר אותי מלספר והאמת היא שחששתי שהם לא יבינו אותי ויצחקו על גלויי החדשים נושנים

ועל הוורוד הנעים בלחיי שסרב להימחק מפרצופי כל היום באותו הביקור בעיר הולדתי.

הכיסא היה פנוי, הקפה היה רותח בנגיעה ראשונה נצרבו קלות קצות אצבעותי

וכך הזכירו לי שוב את המדבר הזה של עיר ילדותי.

את המדבר שלי ואת ביתי. את המדבר שלא אשכח לעולם

הוא גם לא ישכח אותי.

.