כרטיס הלוך ושוב

מפות תמיד משקרות, תמיד מסתירות או מגישות מציאות אחרת, תלוי מאוד בנסיבות ובכיוון

שהיה הכרחי בזמן ששורטטו. אני בסך הכל רציתי להגיע לחנות הישנה מעבר לפינת הרחוב

בחלקה השני של העיר בכדי להחזיר את הכרטיס שמצאתי בכיס המעיל שקניתי בפעם שעברה שהייתי כאן

מצאתי את אותה חנות למרות שעם הזמן נמחקו האותיות מהמפה ומשלט האבן ברחוב, ובהיעלמותן, ניסו להסתיר דבר.
האבק מספר סיפורים ומזמין אותי תמיד לפשפש, ואני, סקרן כמו חתול, החלקתי אל תוך אותה החנות.
המוכר ניצב מולי והשתלב עם ארגזי הכפתורים הישנים כשעמד מאחורי הדלפק, כמו מגן על מבצרו

חרוש קמטים כמו הבגדים הישנים שמכר, והכיל בתוכו, באחת, את כל ההיסטוריה של העיר

שאלתי לשלומו ומסרתי את מה שמצאתי. הוא חייך חיוך ישן ומסתורי והזמין אותי לשבת

הוא סיפר לי שזהו הכרטיס היחיד לגן עדן, הכרטיס שאותו חיפשו דורות, ועכשיו הוא שלי

וכך עצרתי את תנועת העיר במספר מטבעות וללא ידיעה בכלל. שנים של רוח שנשבה ועצרה בשנייה.
הוא המשיך וסיפר ועם כל מילה נוספת, נשבתי, נשבעתי לעצמי שאני חולם וצבטתי שוב ושוב

הוא סיפר שבעבר, כשהגיעו סקרנים אל העיר דרך הים, הדבר הראשון שיכלו לראות מספינתם הוא את המוות

בכבודו ובעצמו, מנופף לשלום ומברך לבאים. אותו בית הקברות ניפרס על כל צידה המזרחי של העיר

והיה הנוף הראשון שלה, הפנים שלה בזריחה, חומות של אבן ארוכות ושקטות

מצידה השני נפרסו הרים ירוקים וחיים, מלאי תיקווה, שהסתירו את בית הקברות והותירו

לשקיעות לצנוח בשלווה על צמרות העצים.
בתקופות העבר, נהגו אנשי העיר לקבור את המתים כאן, באותו בית קברות עתיק. את בגדיהם היו

פושטים ומוכרים אותם בצידה השני, בדיוק באותה חנות הבגדים הישנה, בצד שסימן חיים, ממש כאן, במקום שישבנו

כך היו אנשי העיר מחזירים חלק מנשמות המתים אל תנועתה הטיבעית של העיר, נשמות שפיספסו את הרכבת

יכלו להמשיך מאותה נקודה בדיוק, מצידה השני של העיר. כך היא לא ניגמרה להם לעולם, כך כל מי שניכנס אליה

יכל לחיות חיי נצח, לראות נופים שזכורים לו ממקום מסויים, לדבר עם אנשים
ולהיזכר ששמע את סיפורם בזמן אחר ובמקום אחר. להתאהב מחדש באותה נערה שהזכירה, כשתמיד היה שם הזיכרון.
הייתי מרותק לפניו, לניצוץ בעיניו, היה שם משהו שהוא מעבר לזמן, משהו ניצחי בקמטים על פניו שסיפרו לי

משהו מרגיע ובאותו הזמן מטריד. היה שם סוד גדול מכוסה באבק

בזמן שיצאתי מאותה החנות הערב צבע את העיר, יכולתי לראות את הנוף של בית הקברות

מחבק את העיר וחולש בליטוף על צדדיה, יכולתי לראות את נוף ההרים החיים שהמשיך בטבעיות את

קו האופק, והכל התחבר לי לנוף אחד שבו מצויירת העיר נקודות זעירות וקורצות.
הכנסתי את ידי אל כיס המעיל וחייכתי, חשבתי על הכרטיס, נגעתי בו שוב ושוב

שמרתי אותו כאילו היה חלק בלתי נפרד ממני, עליתי לרכבת ונסעתי חזרה אל ביתי.
בעזרת מילותיו התחלתי להרכיב את התמונה, למצוא סימנים מנחים לזכייה שלי, לזכות ולעמוד בנקודה האחרונה של כל מסעות, נופים, סיפורי זוועה ואהבה. למה דווקא אני, איך הגעתי לשם למרות כל הסימנים שנמחקו מהדרך

הכל קפא בשנייה שרכשתי את הנצח במעיל ירוק ופשוט שקניתי שם. מעיל גשם שיגן עלי מכל החורפים הבאים וכניראה למשך שנים ארוכות.

12.05.07