בזמן שהמתנתי לאימה, בהיתי בסדק לאורכו של הכביש מול ביתה. הסדק הזה סימן בעבורי את סוף תל אביב ותחילת גבעתיים. גדלתי במספר 10 והיא בבניין ממול במספר 21. רחוב אחד, שתי ערים ואהבת ילדות תמימה. חוץ משם העיר בכתובות שעל גבי המכתבים ששלחנו אחד לשנייה לא היה הרבה הבדל. ציפינו מחלונות חדרנו לבואו של הדוור. צילצול הפעמון האופניים שלו הצחיק אותנו עד דמעות, הדוור הכיר את המשחק שלנו, ושיתף פעולה. כל שבוע עם הסל האדום הגדול. התמוגגנו מהגילוי החדש ושלחנו מכתבים ושירים, עלים וציור. היינו ילדים והאהבה נשמרה שנים אחרי כן
שנים עברו וכל אחד מאיתנו עבר למקום אחר רחוק מכאן. נסחף בזרם הגועש של החיים. אני עברתי לעיר אחרת אך בכל הזדמנות שביקרתי כאן באתי לשאול את הוריה לשלומה
היא נסעה רחוק, הכי רחוק שאפשרה לה נפשה. בשלוש שנים האחרונות היא מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי, עטופה בכותונת משוגעים ומרותקת למיטה בכדי שלא תזיק לעצמה
היום באתי למסור עוד מכתב כהרגלי. בכל פעם שחזרתי, דאגתי להשאיר לה מכתבים בכדי לנסות להזכיר לה את אותם ימים מאושרים בעבר, אולי זה יגרום לה לחזור לעצמה שוב, אולי בכל זאת היא תוכל למצוא מזור וקצת שקט באותם מכתבים, ודרך מילותי לשמוע שוב את צילצול פעמון שהצחיק אותה כל כך כשהייתה ילדה
במהלך חיי אספתי המון צלילים, הצליל השבור של אופניו של הדוור מהדהדים בראשי מאז. עד היום אני מנסה להבין מה גרם לה להשתגע, מה גרם לה להתרחק מנפשה החייכנית ולהתמסר לשיגעון
שתי ערים, רחוב אחד, ואהבת ילדות תמימה. נזכרתי וניסיתי להבין מה כבר קרה לה. מה היה הדבר שבגללו היא התחילה לשתוק ולהיסחף אט אט אל תוך מערבולות נפשה
שעה קלה ישבתי שפוף ועיניי נעוצות בסדק מולי
עם כל המילים שכתבתי למענה בכדי להחזירה לחוף מבטחים, ידעתי שהיא קשרה את עצמה וקפצה למצולות, היה לי עצוב כי לא מצאתי תשובות וכל פעם שחזרתי לבקר יכולתי לשמוע את
הצליל העמום מפעמון אופניו של הדוור שכל כך הצחיקו אותה כשהיינו ילדים
13.04.07
No comments:
Post a Comment