אותו הים בנינו

היא יושבת מולי עם החצי חיוך הזה שלה, מבויישת, ממיסה, ובאותה עווית הפה היא נראת גם סקרנית וגם רצינית, ללא היין הזה שמסתיר לי את החצי המואר הזה ממנה, היא נראת אולי, רצינית מידי

"באמת שאלה טובה", אני מוסיף ומנסה להרוויח זמן אויר ברווח הצר הזה בין השאלה לתשובה, ברווח זמן הנשימה הקצר הזה שבסך שלעיתים מרגיש כמו נצח

בזמן הזה אני מחליט ללכת על בטוח ולהתחיל לספר את הסיפור שלי, אותו הסיפור שמבחינתי נצרב בתודעתי עד כדי כך שהפך למציאות, כלומר ביני לבין עצמי, במקרה הזה מתנהלת מערכת יחסים שהייתה מצליחה להפתיע אפילו מפוצלי אישיות במצב מתקדם עד קשה. "אז כך, במקרה שלי הסיפור נחלק לשלושה חלקים, החלק הראשון..." כאן כבר נדלקת סיגריה שבהתאם לנסיבות מאירה אותי כשחקן ראשי על בימת תיאטרון. ניראה שחלל הזמן גדול דיו, לא רק בהרגשתי הפרטית, אלא גדול, אמיתי ועשוי להיחשב ככזה גם במציאות

עשן לבן צובע את הטווח הזה שבנינו ונע אט אט לכיווני, בדיוק בנקודה שבה הפכה ראייתי ממוסכת דיה, אני מתחיל לספר : "אז ככה , את יודעת, החשוב ביותר הוא הקשר המשפחתי ", שיעול, "מה?, את זה תהיה חייב להסביר ", אני מוסיף הערת ביניים ומנסה להרגיע את השיעול שלה על ידי השיעול שלי שהיה באותה נקודה, בנינו, פחות אמיתי. "נו, כן הקשר המשפחתי, מה לא סיפרתי לך? יש לי כאן, בערך על כל נקודה בחצי האי האיברי משפחה", היא בוהה בי בתדהמה, כאילו כבר מה אמרתי וניראה שהזמן עשה את שלו כי לפי האפר של הסיגריה, שבדיוק מאותן נסיבות, היה כשעון החול שביננו, ניראה כי עברה לפחות דקה וחצי, קרוב לנצח. האפר ניראה תלוי ועקמומי במקצת וכשנפל, התנפץ לרסיסים על שולחן , ארוע מספיק דרמטי בכדי להמשיך לספר. "הסבתא שלי שבעצם נולדה כאן, הגיעה עם אימה לדרום ופגשה את סבא שלי שבדיוק באותה תקופה היה...", וכך ביני לבין עצמי אני מתחיל לשרטט מן אילן יוחסין שאת ענפיו אני מחבר עם מסמרים חלודים שמצאתי ברחוב, בשלולית בוצית מאחורי השוק. תוך כדי הסיפור, אני מסכים שהוא אכן בכלל לא רע ואולי אמיתי, תוך כדי אני מנסה להבין ולחשב את ההסתברות שהסיפור הזה יוכל אי פעם להתאים למישהו שאני מכיר או אולי בכלל לעצמי, עד אז סביר להניח שאגיע לירח. "בקיצור, איפה היינו...", אני שואל במקביל את עצמי ובכלל, ומוסיף לחלל האוויר, "אהה, כן, וזהו משם הם המשיכו לכאן ומכאן...", הסיפור החל לקפץ בחלל שבנינו ללא שום התחייבות לזמן או מקום, קצת כמוני ובדיוק מאותן נסיבות. אני תוהה ומקרב את מרפקי לשולחן בתקווה למצוא שם מקום טוב להישען, "הסיבה השנייה היא שתמיד חלמתי על המקום הזה, על הבניינים, על הזמן שהם זוכרים, על חוף הים בחורף, ובעיקר על השכונה. "בדיוק היום", אני מוסיף, "חשבתי על זה, בדיוק כשחזרתי מהים וגיליתי שאין לו ממש ריח, ככה שמבחינתי זו כבר התחלה טובה להישאר קצת ולנסות להבין מה העניין הזה מסמן", איך אפשר לאהוב את הים כשאין לו ריח?, אני מכיר בדיוק את אותו הים מצידו השני, ושם הים הזה, או הים ההוא, הוא בדיוק אותו הים. מסקרן מאוד שבסך הכל 2000 ק"מ של מים שמפרידים מכאן לשם ועדיין זה בדיוק אותו הים. היא מסתכלת עלי באותו המבט ומסכימה עם עניין הריח בהינהון חיובי, אני חושב לעצמי מה המרחק הזה ביננו משני צידי השולחן ומבין שזה בסך הכל 2000 ק"מ של מה שצריך להשלים.

16.02.07