היא ישבה שרועה על המדרכה, בוכה על מר גורלה. מצאתי אותה שבורה וללא דבר פרט לרחמיה העצמיים
בהתחלה חשבתי שהיא נפלה, עד שהיא התחילה להסביר לי שיותר נמוך ממה שהגיעה בחייה אי אפשר ליפול. התיישבתי לצידה על המדרכה ושאלתי איך אוכל לעזור
עולה חדשה מארצות הקור שננטשה כמעט מכל גורם שבא איתה במגע. כל כך בודדה חשבתי, הצעתי לה סיגריה בכדי לנסות לדובב אותה ולשאול אם אוכל לעזור לה בדרך כל שהיא. תמיד נמשכתי לסיפורים שהרחוב מספר, היה בהם משהו אמיתי וכואב בדיוק כמו הסדקים שנפרסו על הכביש מול עיניה
היא התחילה לגולל את השנים האחרונות. בת עשרים ושלוש ואת מזלה כלל לא הזכירה, רק סיפרה שהחיים שעברו עליה גרמו לה להיראות מבוגרת יותר ממה שהייתה במציאות. אם אלכוהוליסטית ואב מכה, ללא חברים וללא עתיד ברור. רציתי לבכות אך חשבתי שזה יחליש אותה יותר. שאלתי מה פשר הבקבוק שהחזיקה בידה, "וודקה זולה מאוקראינה, חברה טובה", היא הסבירה במבטא שהסגיר אותה והביך אותה במקצתהיה לי מוזר לראות אותה מובכת, המצב שלה היה גרוע מאוד ומה שהביך אותה היה דווקא הקשיים בשפה. חלומות רחוקים על אהבות שחשבה שמצאה התנפצו בפניה חרושות הקמטים והוסיפו שנה עם כל אכזבה
רציתי לקום ולמות בשבילה, העזרה היחידה שיכולתי להציע היתה לבכות יחד איתה
מהחוויות האלה התרגלתי להשפיל מבטי לאבני השפה. לא הצלחתי לשכוח את אותו היום. חשבתי על אותה נערה בכל פעם שעברתי מאותו הרחוב. מאז הרבה דברים השתנו אצלי
המשכתי ללכת קדימה. המחשבה לאן החיים יכולים להוביל אותנו העסיקה אותי זמן רב
חשבתי שאם הייתי יכול להעניק לה קצת אור מגורלי הייתי כבה בשנייה
11.04.07
No comments:
Post a Comment