דרך מראות.
אנחנו לבד עם כולם
מסכים מרצדים למרכז של העין
במרכז הבמה במרכז העולם
בתוך חדר כיסא
וחלון עם קצת חוץ
ואנחנו
בוהים וכבויים
חיוכים מרוחים
פנים מפלסטיק בהיר
נרדמות לקינת החשמל
אהבה ושנאה והכל מרחוק.
מאוחר נתעורר
לציוץ ציפורי הבשורה
חרישיות הן
יקפלו, ימחקו חלומות
יחזירו אותנו
לרחם
לשפל
ואולי, לגאות.
"איזה סגנון של שכיר-חרב" תהיתי ביני לבין עצמי. הכלב בן כלב ישב על כיסא העץ, מתנדנד וחורק.
עקמומיות קלה בגבו, נוטה לקידמת השולחן, סיגריה עקומה בפיו וזיפים של דיג ויקינגי. יד עלובה במיוחד הייתה לו באותו הסיבוב המקולל ההוא שגרם לי לאבד את התחתונים. זוג שלוש תלתן עם פרצוף של פול האוס לפחות. מבט אדיש וחלול, הבעה מפחידה וגיבנת. ככה ישב יהושוע, מתחבא מאחורי ערימות הכסף שצבר בכמעט יממה של משחק, דפוסים של מקצוען אמיתי אין מה להגיד באמת ראוי להערצה, חתיכת כלב.
לא זכרתי כזה סגנון מיוחד בכל התקופה בטקסס. הצצה חפוזה לקלפים, יניקה וסניקה, שאיפה נשיפה ועשן.
בלי להתבלבל לשנייה הביט בי בזילזול, פרצופו חרוש קמטים ועורו שמנוני "פסוריאזיס" הסביר כששאלתי אותו מי חירבן לו על הפרצוף כשקם בבוקר, אותה התשובה, אותו המבט, הוא גרף את הכסף וחייך.
את שם החיבה הוא קיבל בשכונה עוד בד', בבאר שבע, עוד הרבה לפני שהוא הגיע ליו אס אנד איי,כלשונו, עוד במקלט של שיכון קראנו לו הנביא, לא היה שני לו בתחום הקלפים, וואלה הבן אדם נולד עם זה ומת עם זה מחדש כל סיבוב וכל יד.
זיכרון של מחשב ומזל שניתן מלמעלה רק לאנשים שתאי העור שלהם התחלפו בקצב מסחרר, כניראה בגלל הפוקר, המזל הגדול של יהושוע היה התיזמון, כניראה פיצוי על מר גורלו. סימפטום פסיכוסומטי שלמזלו ולצערנו הופיע הרבה אחרי הלחץ של הסיבוב, תמיד יום אחרי.
אני את יהושוע הכרתי מילדות, אך העובדה המעניינת הזאת לא מנעה באותו הלילה לשים קץ לחייו. אמנם את שבע תחנות היסורים הוא חסך מעצמו ונדחף גם למסלול הזה בלי תור, כמו בבנק או בכל מקום אחר. כך היה נוהג להופיע בלי הרבה בושה ועם הרבה עור חרוך. את התחנה האחרונה הוא לא פיספס, באותו הערב, דאגנו לזה שלו יפספס, חברים נו...
אחרי שכל היממה האחרונה ניטחנו דק דק וחשבנו ברצינות בדבר נחיצותה של הכלייה השנייה בגופינו, החלטנו סופית לשים קץ לסיפור.
את כוס המרטיני הבאה שהזמין חיזקנו בתוספים פסיכוטיים שגרמו לו לרצות להשיל את עורו הצרוב שמכל נקודת מבט היה מיותר. חמש לפנות בוקר עם שקית זבל ויהושוע בתוכה, הספד קצר ושיר. עד היום כשאנחנו עוברים דרך אותו אתר בניין לשעבר, דרך אותו חניון בטון יצוק, אני תוהה מחדש, איך צמח בניין כזה מרשים מגופתו המרוטשת ששתלנו ביסודות.
על הבניין ניצב שלט פרסומת מרשים של הבנק המקומי. באותיות שחור על גבי לבן ובגודל של קומותיים התנוסס בגאון המשפט : "המזל יאחר היום"
זוג שלוש תלתן עם פרצוף של פול האוס.. כלב בן כלב.
אז מה, חזרת.
תכתוב אהבה.
על אהבה.
א ה ב ה.
אתה יודע, מפאת חוסר הטונאציה ובגלל העובדה המצערת והנצחית שיכול להיות מאוד שזה בינך לבין בינך,
תכתוב על אהבה.
א ה ב ה.
נסה לצעוק בכתב, תנקד, תתמקד, תסתבך, תסרבל, הרי רוב הזמן, גם אתה לא מבין על מה אתה כותב באמת.
רק ב א מ ת .
אמת.
אתה כותב.
תכתוב באמת.
א מ ת.
לא נורא, בכל מקרה תתיצב שוב באמצע השלולית, לבד, מביט לצדדים ותוהה איזו דרך תהיה הכי קצרה, נוחה, בטוחה, לחצות את הסיפור הזה ולהגיע לגדה הבטוחה, ממנה תכתוב – א ה ב ה
או שתכתוב על אהבת אמת.
באמת.
אולי אז תוכל לרוקן את מגף המסעות מממי השלולית החמים.
הפיצוי היחיד והכמעט אוטומטי לקור של מי השלולית.
ב א מ ת .
אמת.
נסה להיות פשוט, זה קצר והמלאכה מרובה ונמרחת.
כשתחזור, תכתוב על אהבה.
אשיט את סירתי בתוך אגם של מילים, אנווט בין איים של צל, אחרוז אותיות ואקשור בנקודה. כך יוולד המשפט. חלמתי.
חזרתי בכדי לכתוב, הרגשתי טוב באותה הגינה שהזדקנה עם השנים, החצר האחורית שלי.
ידעתי שבין כל עצי הפלפלון ומחטי האורנים, תבוא ההשראה ותיילד מכתב ידי את משפט הפתיחה המושלם של הסיפור שלי.
ידעתי, שכאן, בדיוק בין שלוליות הצל הכהה והצף, המרצד בין איי העלים הירוקים, כאן זה יקרה.
כיוון שרוב חודשי הקיץ ביליתי בבית האבן הישן, יכולתי לנחש את השעה בדיוק, הכרתי כל אבן בבית.
קרני השמש חמקמקות חדרו מבעד לזכוכית צבעונית ישנה והאירו את הריצפה המצויירת של חדר ילדותי
קרניים חמות ורכות של סוף הקיץ וקצת לפני השקיעה, נעלמו לאיטן ולחשו לי, תמוז.
אני בסירה, בתוך ים של מילים,
מנווט בין קוים וצבעים על ריצפה
חורז אותיות וקושר בנקודה.
זה התחיל ונגמר בתמוז.
