מסדרון ארוך חרוש נרות שריצפתו מעוטרת וקשתות בו ערוכות בסדר מופתי שמתחבר בקצה הרחוק של המבט.
כל המלודרמה באדום וארגמן, בשבילה, בשביל צעדיה הקטנים שיעברו בעוד מספר דקות מקצהו האחד של הארמון ועד לקצהו השני של גן עדן.
בקיטון הצר כמו בבטני, ריצדו פרפרים של חוסר מנוחה. הרי לא התראנו מאז הנשף האחרון חשבתי, מדובר בכמעט חמש עשרה שנים של מים שזרמו משני צידיו של הנהר הזה, של הסיפור שלנו.
"מלודרמה האדום וארגמן", הוספתי שנית מתחת לשפם שלא היה לי וצחקתי. תהיתי אם היא תשאל למה חציתי יבשות וימים בכדי להגיע לכאן בשנית?, מה היה כל כך דחוף להיות כאן שוב?, הרי הזמן שעבר הספיק לנתק כמעט את כל מה שכל כך אהבנו להיות אז בעבר.
לכל השאלות היו לי תשובות אבל הן עפו ברוח עם הגעגועים, מרוב ציפיה כל מה שהיה צריך להישאל נשכח, התפזר עם כל צעד שעשיתי לכאן, אני חייב לראות אותה, לא יכולתי לחכות עוד.
בזמן ההמתנה, חוץ משיטוטים חוזרים ונשנים בארמון תהיתי איך ארגיש בשנייה שהיא תופיע, זכרתי במעורפל דברים שאמרה לי שנייה לפני שנעלמה לכמעט חצי מחיי, רצה לה כך בפתאומיות והתאדתה לחלל הרחוב החשוך, שנייה אחת לפני חצות. דבר אחד היה בטוח וקינן בראשי כל הזמן הזה, תשובות אהיה חייב להשיג !.
.
"כן...", "קראת לי?"..."שתיים..", "לא, בעצם כפית אחת, אני רוצה ללכת לישון בקרוב וכל הקפה הזה יגרום לי לכתוב עד בוקר...", צעקתי לכיוון הדלת הסגורה של חדרי. דפיקה בדלת... " אתה יכול לשחרר לי את המחשב?" נשאלה שאלה שהדהדה בחדר והותירה אותי כמעט חסר אויר..." שנייה אני חייב לסיים כאן משהו", אמרתי בזהירות שמה אשכח את הדברים שרציתי לשאול. " והינה הקפה, תורך בפעם הבאה.. ואל תניח את הספל על המחברות שלי בבקשה"... " טוב, אני כבר מסיים", חייכתי בחיוך הסודי שחשף תוכניות בעלות הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר של צבא הרגש. "תגיד?".... "מה?, שאלת משהו?"... "כן!", "אתה יודע איפה שמתי את הנעליים שלי?"... "שנייה, טוב..." אמרתי רגע לפני שנזכרתי מה רציתי לשאול.
.
סינדרלה יקרה, מה הטריד את מנוחתך?, מה כבר היה כזה חשוב שבשבילו זרקת הכל וטסת?, "השעון, השעון, אני חייבת לרוץ..." צעקת לפני סוף הולס והותרת אותי בודד על בימת הריקודים כשברקע נשיפות החליל ופריטות הנבל הפכו רועמות עוד יותר.
.
..."המחשב פנוי"...
..."אם את עדיין צריכה אותו, יקירתי"...
