לא נשארו לי הרבה ברירות, פשוט התמסרתי למבול שירד באותו הערב, לעיתים אין ברירה אלא להסכים עם הגשם
הרגשתי שיצאתי משם בלי הרבה אהבה ועם מזוודות מלאות בחלומות, אך ללא מפתח שיעזור לי לשחרר אותם לחופשי. המשכתי, שוטטתי לי ללא כיוון ברור וניסיתי להתמזג עם אותו הרחוב מחדש. הרבה זמן לא הייתי כאן והנוסטלגיה שפיתחתי כשהייתי רחוק, החלה להתפוגג לה לאיטה, בתזמון מושלם עם קצב צעדי. מוזר לחזור לכאן חשבתי לעצמי, אין טעם לשקר, גם ככה חשבתי ששיקרתי מספיק, במזג האוויר הזה, פשוט לא הייתה לי ברירה אלא הפעם, להאמין לעצמי
והיא, שממנה ברחתי רחוק כל כך, היא ולא אחרת, כתבה את התסריט הזה מילה אחר מילה, כל החששות התגשמו באחת ושינו את הסוף של הסיפור מקצה אל קצה. כמובן שיש צד אחר למטבע, ניסיתי להתעודד קצת ולייבש את בגדיי ומצבי עם קצת יותר אופטימיות
מה שבטוח הוא שאם אראה אותה שוב או אתקל בה במקרה אגיד לה שהכל בסדר ואשקר בשלישית, יהיה מה שיהיה, מה כבר יש לי להפסיד או במה כבר יש לה לנצח, העסקתי את עצמי בשאלה הרת הגורל הזו שהספיקה להעביר אותי לצידו השני של הכביש.
ניתן לאמוד מרחק על ידי מחשבות, חשבתי, בזמן הזה פסק הגשם מה שמבחינתי היה הסימן החיובי הראשון במסע
במצבי הנוכחי, אני יכול לקבל הזדמנות שנייה רק בכדי להתחרט. רק בשביל לחזור מספר צעדים אחורה. תוך מספר שניות הבנתי שרעיון לחזור הוא לא מבריק במיוחד וירגיש לי כמו התערבות בניסוי, שיערתי שהנזק כבר נעשה ואין דרך חזרה, אפילו לא לחרטה ובכלל מה זה חשוב הרי כל הסיפור מהתחלה לא ניראה לי הגיוני. תוך כדי הרהורים ספרתי ארבעה רחובות, שתי פניות וצומת אחד, במפה זה ניראה לי הרבה יותר קצר, בסך הכל שאלה של קנה מידה, הסכמתי. כך התבהרה לי בשנית המחשבה שכן, אפשר לאמוד מרחק על ידי מחשבות
15.03.07
No comments:
Post a Comment