התוכנית שהדירה שינה מעיני באותו הלילה, היתה אמורה להקנות לי את החופש המוחלט עם שחר. לפחות כך חשבתי
שום מכשולים שום התחייבויות, אני הולך לקבור אותה אחת ולתמיד, ידעתי ומבחינתי לא הייתה עוד דרך חזרה
קופסת ממתקים מפח, ישנה וחלודה שהכילה בתוכה מאות מכתבים משש אהבות ראשונות, עשר שנים מתועדות בדיו, תשעה תסריטים שנכתבו בשחור-לבן ושיר אחד תמים במיוחד
קופסה שהכילה את הרצון שלי למצוא, ואת הפחד שאלך לאיבוד
קרוב למיליון מילים
יצאתי, נחוש בדעתי להגשים משאלה וזכרתי שאף תסריט מתכולת הקופסה לא היה מוצלח כמו ההחלטה לשכוח, להיפרד יפה מתקופה יפה ולהמשיך ללכת בדרכי
ידעתי שמאותו בוקר והלאה אזכור רק את סימני הפיסוק או את המרווחים בין מה שנכתב, ואחריו אתחיל דף חדש ולבן, דף אחרון של ספר טוב
הרגע היחיד בו חשתי קושי מסויים עם ההחלטה היה הרגע בו עובר אורח אקראי, אדם די מבוגר, שאל אם אני גר כאן ואם אני זוכר את מפעל הממתקים שהיה כאן לפני שבנו את השכונה
הוא סיפר שבתור ילד היתה לו קופסה בדיוק כזו, שייצרו באותו המפעל
הוא הוסיף ואמר שעם השנים הוא הספיק לשכוח את שם המפעל, אבל את הריח של פנים הקופסה הוא לא שכח מעולם
29.03.07
No comments:
Post a Comment