אני שונא אותך על כל סמתאותייך המוארות באור הפנסים. את הרחובות האפופים בריח קרמל וערמונים, את התמונות שצילמת בשבילנו ואת הצעיפים שסרגת לאוהבים שדרים בך וכותבים על חיוכך. ואת הקור שלך ואת המדרכות הצרות, הרטובות. את השיטוט האין סופי שלי שרומה בזדון והולך שולל, כמו עש שיכור שמסנוור מסחורתך המתוקה והקרה, סביב היבהוב קלישאות ושירים דביקים בשפה לא שלי ובמבטא מלא שפתיים מלאות ורכות שמחסיר תדיר את ההגנות הבסיסיות שלי, פושט את עורי מעלי, מסחרר, מאלף. ועל כך אני שונא אותך פריז.
תהיתי איך יכולתי להיכנע לריח המתוק הזה שוב, אין ספק שהיה זה רגע נדיר בשבילי, נדיר ורחוק ממה שחשבתי. בדיעבד הייתי צריך לאחר באותו היום וכך הייתי חוסך בדיעבד את חרדת הנטישה ממבט ראשון, את האהבה הגדולה הזאת שהפתיעה אותי כשלא הייתי מוכן. מתיקות מכושפת שהזלפתי בקפידה לתוך כלי קיבול, אור כוכבים זיקוקי דינור, מרמה אותי ומחביא בשרווליו קלפים מתחת לשולחן. אם היא הייתה יודעת לאן הייתי הולך בשבילה... במבט לאחור, סביר מאוד להניח שהייתי צריך לאחר.
והזמן, כמו הזמן, הוא בן זונה גדול מאוד, אוייב במסווה של תרופה. אילו יכול היה לעצור לשנייה ולשבת, הייתי מספר לו עד כמה רחוק הייתי מוכן לכוון, להחזיק לה את היד וללוות אותה בסגירת המעגל הזה שלה, שפתח לי מעגל חדש שלא מתחבר באותן הנקודות, הוא מקביל לשלה כמו טווה קורים ומנסה להאחז במשהו שלא קיים באמת, מנסה להאחז ולהתלות על קצות מעיל התפאורה ופנסי הרחוב הצהובים, ריח הערמונים המתוק בשדירות הראשיות.
No comments:
Post a Comment