כשפרסתי מולי את כף היד, ניסיתי להבין גבולות העיר שבה נולדתי, יכולתי להכניס את כולה, לאחוז בה
ולהנות מנקודת המבט החדשה שהעניקה לי התמימות.
הייתי צעיר מידי בכדי לשאול שאלות כך שפיית הציניות לא הספיקה לכרסם בי באותם הימים.
המרחב הזה שראיתי כשהתבוננתי בו בחיוך ולחיים ורודות גדל מאז ואיתו כף ידי.
יכולתי למתוח את האצבעות חזק חזק וכך להעניק לעיר עוד רחוב ולהגדיל את הנוף אל מול ביתי לכאורה, עד האין סוף המדברי הצהוב והצורב.
מאז מתחתי רבות את אצבעותי, העיר בשלה, התרחבה לא מעט.
אני כבר לא שם היום, באופן מסויים גם היא עברה מתודעתי למקומות אחרים
כמו משוטטת איתי ומדביקה את קצב צעדי במשחק, צעד אני וצעד היא.
לעיתים הרגשתי שכשהתחלתי לרוץ מסביב לשעון היא חזרה מאוכזבת, חזרה לאותה נקודה, אל בין קצות אצבעותי.
תמונה דהוייה במרחב אין סופי.
.
עד היום המבחן שלי הוא מבחן קצות האצבעות. בדיקה של מרחב אישי כמו לחיצת יד לשלום
ברחובות חדשים בארץ אחרת חדשה לי.
כמו היד וכמו עירי, קצב ההתפתחות והשינויים, מזעריים ושקטים כמו מים.
לי יש אמת אמיתית ופרטית, מבחן מרחב שלי הוא מיצוי כל האמיתות בעולם, בכל רחוב וכל סמטה, כל שביל ועץ בשדרה
כאילו סומנו בכפות ידי והיו שם מאז אותם הרגעים בם אחזתי את עירי בתמימות ואיתה כל המדבר הצהוב שהיה לי שם, בילדותי.
.
רציתי לציית לפרשנות שלי וחזרתי לבדוק אם האמת שלי השתנתה קצת, כמו כפות ידי.
חציתי עולם מלא בספקות כשבאמתחתי תוכנית מפורטת לפרטי פרטים. בכיסים סחבתי את שארית פירורי התמימות
וסרגל קנה מידה אחר ממה שהכרתי. רציתי לאמת אחת ולתמיד פרשנות אישית שלי לגבי המרחב הייתה לי כמו גירוד
בנקודה הכי רחוקה של הגב. על מנת לאחוז שוב את עירי כמו בימים עברו, הייתי צריך להפתיע אותה ולהגיח מגב ההר כגנב בשעת לילה מאוחרת.
צעדתי ונשמתי אל ראותיי את האויר הנקי שנשאר שם מאז ומתמיד, כמו חובק את העיר שלי ומשגיח שמה תשתנה פתאום בהעדרי.
הגעתי בשעה מוקדמת ונשקתי לה לשלום. פרסתי כפות ידיים אחרות משהכירה, והיא בשלה לא מופתעת כמו שחשבתי, נאמנה לחוקי
ולאמת הסודית של שנינו. כך היא התיישבה בנוחות מושלמת, כך שוב בין אצבעותי.
.
אור הבוקר הסגול צבע את גבולות ילדותי מחדש והחסיר בי נשימה. זה היה חזק ממני וממה שניראה לנגד עיני.
אחזתי קצה של חלום אמיתי, מסוג הרגעים שחלמתי ער. היא עדיין קטנה, כמו עטורה תכשיטים.
העצים השדרות המדבר האין סופי, הכל היה שם בתוך העור הלבן, המחוספס של כפות ידי
כל קו תאם באופן מושלם את שנח מעליו, הצלקות הפרקים וטביעות אצבעותי.
חלמתי ער ואיתי האמת, חלמתי ער וחלמתי איתה.
.
ירדתי מההר למרכז המסחרי בכדי להתעורר ולראות גם אנשים בכובעיהם, שדרים את העיר שהחזקתי מוקדם יותר בידי.
בבית הקפה בפינה ישבו דלז, פוקו וג'ורג' פרק, והתחבטו בשאלות של קיום מרחבים אמיתים.
אני כמי שקיבל את ילדותו במתנה למספר דקות, רציתי לבשר על מה שנוכחתי לגלות באותו הבוקר.
נגשתי בביישנות ומבוכה ושאלתי אם אפשר לקחת את הכיסא הפנוי משולחנם.
משהו עצר אותי מלספר והאמת היא שחששתי שהם לא יבינו אותי ויצחקו על גלויי החדשים נושנים
ועל הוורוד הנעים בלחיי שסרב להימחק מפרצופי כל היום באותו הביקור בעיר הולדתי.
הכיסא היה פנוי, הקפה היה רותח בנגיעה ראשונה נצרבו קלות קצות אצבעותי
וכך הזכירו לי שוב את המדבר הזה של עיר ילדותי.
את המדבר שלי ואת ביתי. את המדבר שלא אשכח לעולם
הוא גם לא ישכח אותי.
.
No comments:
Post a Comment