ניקי

ניקי נעמדה בפינה והמשכתי לבהות בה ישר לתוך השפתיים.

מספר את אותו סיפור, כמו אותו הקינוח המנצח שהכנתי רק בכדי להאריך במספר שבועות את תקופת הבהייה.

היא הינהנה בחיוך והולידה מחדש את גומות החן שקברו אותי בתוכן.

ניסיתי לספר שוב לשכנע אותה ואת עצמי שאבא שלי שתל את הורדים לפני שורות הגפן בכדי שבבוקר הראשון לבציר הענבים הוא יוכל לתת לאימא ורד ונשיקה. היא חייכה ואני לא ידעתי מה אני יותר, צמא לאהבה או להיות כבר בתוכה, ואחרי זה לחשוב על זה.

"גם בשבילי אותו הדבר.." אמרתי למלצר הפעם השישית, ולא בגלל שהייתי צמא או צלול, אלא בגלל שלא ממש ידעתי

ספרדית חוץ ממשפטים ספורים שקשורים לברים איך שהוא.

יצאנו לחוף בדיוק דקה משם. ללא ספק, היה נוח מכל הבחינות, גם קרוב וגם בלי יתושים בגלל הלחות המלוחה שהבריחה אותם.

היא הייתה שיכורה מאוד, אולי יותר ממני.

החוף הסתחרר מעלינו מה שלא עצר מבעדינו לנסות להבין לאיזה צד ספינת הדיג שטה מולנו.

אהבנו וצחקנו על המבטא השבור שאיתו התמודדנו ובלי הרבה מילים.

תהינו אם אור ירוק הוא תמיד מפנה שמאלי, "חשוב לדעת לנתב בין הגלים בעיקר בחושך", היא אמרה בזמן שניסיתי למלא את ראותי באויר הלח והמלוח. וככה בזוית ראייתי המטושטשת הבחנתי שהיא צריכה עזרה עם שיערה הגולש.

היא עמדה להקיא ואני הייתי שם בשבילה.

"האמת היא שאבא שתל את הורדים מפני שרוב המחלות של הגפן תוקפות את הורדים לפני שכל הכרם נדבק..."

הוספתי והרגשתי אשמה על כך שלא אמרתי את כל האמת.