חדרים, כדורים פורחים ועיניים יפות שחוצות יבשות

היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה. הצצות תדירות לכיווני ומבטא זר שבא מרחוק.

כך היא ניסתה להסביר לי איך החדר משקף את אישיותי. "סטודיו, יקרה שלי, סטודיו...", ניסיתי לתקן את הכיוון שאליו היא חתרה כי לא ממש הסכמתי עם התיאוריה שלה לגבי חדרים, ובטח לא עם אותו החדר עצמו.

אני מהצד השני של הבד שלה נברתי בכפיפה בערימת הספרים הישנה שמצאנו ערב לפני. צרפתית ואנגלית, כניראה הוצאת ספרים שפשטה את הרגל, "גם בגלל בעיות זהות.." הברקתי והמשכתי לחפש.

בבד מהצד שלה היא בראה אותי בגוונים של צבעי שמן בהירים, אני וכדור פורח.

ככה היא ראתה אותי מהצד שלה. "כן, זה כמו הניסיון לעבור מנקודה לנקודה ולהתקדם.

בכדי לעשות כן יש לבנות סדר עדיפות ברור ביותר. לזרוק משקל ולקחת רק את מה שחשוב באמת."

הניתוח המושלם הזה גרם לי צמרמורת נעימה בגב. המילים שידעה להרכיב ועינייה הגדולות הננעצות בבד היו משאת נפשי.

.

חשבנו על רעיון שיחבר בין היצירות, בין המבט שלה בציור ובין הצד השני של החדר. התוכנית הייתה לחבר את משפטי הפתיחה של אותם הספרים ולהגיע עד איטליה במסע דרכים עם הציור. כל משפט יתאר מקטע בדרך והמסע יורכב מפרקים, ממקומות – לפי עמודי הספרים.

כך ניסינו למתוח את הגבולות ולבוז להרפתקאות ישר לתוך הפנים, לא היה מה שיעצור אותנו ואת האהבה הזו. נותרנו בלי אגורה וידענו שגם עם כל הכסף בעולם היינו נוהגים בדיוק באותה הצורה, בדיוק באותה הדרך.

.

ניסיתי לקרוא את המשפטים בזמן שהיא הייתה מצידו השני של הבד, וחיקיתי את המבטא שלה. כך ניצבתי באמצע ערימת הספרים שהגיע כמעט עד ברכיי, יד מושטת אל על, אוחזת בספר, כמו פסל יווני. היא מהצד השני של הבד, צוחקת מוכתמת ויפה, כל כך יפה.

המשפט הראשון שהגדיר את צבע אותו הבוקר ההוא התחיל כך : " היא ניצבה באמצע החדר שהיה מואר באור הבוקר המוקדם כך שלא היה ניתן להגדירו בשום צבע.

מוכתמת בצבעי השמן מרוכזת, יפה כמו שד, והישירה מבט בבד המתוח מולה".

כך בדיוק בסוף המשפט שהקראתי לה, האור שמילא את החדר היה בהיר וברור.

הילה של קסם מעליה ואני, שלא יכולתי להפסיק לצחוק נפלתי לתוך ערימת הספרים. כך עם האור והחיוך נרדמנו.

חלמנו על כדורים פורחים.