.
.
או אלה תולדותי, עוד רגע קטן שיסתלק בשנייה שאחריו. כך קיויתי בקול רם בלב כשפס הקול שליוה את היום המחורבן ההוא הידהד בראשי, ככה אהוד בנאי כתב - הילד בן שלושים...
ירדתי במדרגות בקצב של שתיים לצעד, למטה חיכה לי רוי כשבאמתחתו צרות שאסף כניראה בכדי להתחרות איתי על מר גורלי, "אלה תולדותי, קיבינימאטה" הצעתי כותרת לפגישה בכדי לראות לאן פנינו מועדות.
"או, אודיסאה כאן ועכשיו, תחליט אתה..", זרקתי שוב כשחשבתי על הכובעים שאספתי בתקופה האחרונה, מפריס ונאפולי ומכאן. אם הכובעים האלו מגנים מפני רוח וגשם, שאלתי ולא ציפיתי לתשובה, ככה זה עכשיו, אין תשובות, לא נתתי לשום דבר להפתיע אותי, ובכל זאת נשארתי בלי תשובות. "לפעמים ההשלמה הכי מאיימת.." שמעתי משמאלי, מה שקטע את קו המחשבה שלי באותו רגע שביני לבין עצמי לא היה ברור בכל מקרה.
"לאן?," הוא שאל בקול נמוך בכפוף לתקנון ימי האביב המבחילים שבאו עלינו כך פתאום, "סיבוב, ניראה כבר שימי.." שימי היה שם החיבה שליווה ומלווה אותנו משחר ילדותינו כאן על האי, מה שאומר שלפי הזמן המקומי נספרו כמעט ארבעה עשר חודשים ושבילים לרוב שלכאורה היו אמורים להגיע לאן שהוא והסתבכו לשנינו כמו פקעת צמר, הסתבר.
"נוכל נכתוב על זה משהו, מן סידרה, קומדיית מצבים טרגית, ככה נגיש את זה כמו שזה, ישר לפרצוף.." הצעתי במפתיע בזמן שהזמנו משהו לשתות, " על מה אתה מדבר תגיד, לתאר את מה שעובר עלי ככה בפשטות, גם צוות שלם של הפקה הוליוודית לא יוכלו להתמודד עם זה..." לא עניתי, ניסיתי לחשוב בפשטות, ככה על דברים פחות מורכבים, הזדמנות לבהות בבירה שמולי ולספור את טיפות המים שזולגות במורד ירכיה. "לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו.." ניסיתי לעודד בכנות, ידעתי שכמה שמצבי ניראה אפור עכשיו, כך אהיה מסוגל להסביר לאדם שעומד מולי איך להתגבר על זמנים קשים, מה שהוכיח את עצמו מחדש בכל פעם. " אתה מבין.. אתה צריך להתפוצץ עכשיו, לא יכול להיות שאתה עומד במקום, אתה צריך לשנות מקום, להשקיע בעצמך ורק בעצמך, הכל סביבך, ככה בפשטות הזו, לעוף גבוה ורחוק.." ניסיתי לעבור לפאן קצת יותר פילוסופי בזמן שרוי, ז'תומרת שימי, בהה בקיר ונזכר שהיתה כאן תמונה של חוליו קורטאזר וניראה שהיא נגנבה מהבר לפני מספר ימים. מוזיקה מוכרת עוררה בפניו אופטימיות קלה וסימנה את הכוס הבאה, הלפני אחרונה, שתוביל את המסע הלאה בלי כיוון ברור. השיחה יכולה הייתה לגרש את הכל באמת, שיחה אמיתית ידעתי, היא כמו צבע מוחלט, כמו רגע שבוצונח כל האבק ומבהיר את התמונה מחדש. שיחה שהיא כזו אמיתית היא אף על פי שידעתי שתמיד הוא יעריץ את השתיקות שבדרכן מרצדות בו בלי סוף. ולגבי הכובעים שלי ידעתי, אחכה לקיץ ואז לחורף הבא.
No comments:
Post a Comment