מספר שנים חייתי את חיי המכנסה פרטית קבועה, אפשר לומר שבעבודתי הייתי אחראי על הבוקר והערב, על האור של הבוקר והחושך אחריו, התמחתי באור החמה.
על אף שלמדתי את השיטה ושימנתי את גלגלי המכונה שבניתי כך שתפיק את מירב התועלת, חשתי שחייתי מעושר גזול, כמו הרווחתי את לחמי בגניבה, הסיבה לכך היתה טמונה בכמויות המזל הכבירות שבהן זכיתי.
התאמנתי והפכתי בין לילה למומחה, בקיא ברזי קרני השמש. אף על פי שידעתי שהכל כשורה, משהו העיק על מצפוני, הרגשתי שאותה השלווה המתפרסת על פני עם עלות החמה מהולה בעצב קל, עצב כחול שמתקרב בסוף היום לגוונים הסגולים הבהירים בדומה לגווני הכחול כמו של לפני הזריחה, שהיה בלי כל קשר, השראתי הגדולה ביותר באותם הימים.
365 ימים ללא הפסקה, מסביב לשעון יצקתי ליום החדש את האור הלוהט שניראה בהיוולדו כמו פלדה רבוייה במצב צבירה נוזלי אוורירי, קצף של חום מהפנט. בקצב של שני פטישים רועמים לכיוון אין סופי עבדתי. החמה שאליה התרגלתי ניראתה כמו כובע מלא מחשבות שהופכות ממוצק לנוזל בשינוי תדיר של פרצופים, מחרטה לקבלה או חרטה ודאית וכך הלאה.
יום אחרי יום משכנתי אותה ממעמקי האדמה, כבדה וגונחת, חמה. כמו בכל יום זכיתי מחדש לחיי נצח. בכפפות אסבסט גדולות בהרבה מכפות ידי ונשימה ארוכה כמו לפני צלילה, נהגתי להרים אותה ממעמקים, החלטתי - זריחה, החלטתי - שקיעה. בין המשמרות רשמתי, עונות, רוחות ושאר תתאי נושאים נילוים מ"המדריך של היום והלילה".
.
"יבוא..", שאגה מלאניה שדאגה להגיע מוקדם משהיה נחוץ, קצת לפני שעת הפתיחה של בית המלאכה שלי. " זה אני, מלניה, תפתחי, תפתחי...", החזרתי, וכך הייתי מתחיל את היום. הכי יחידה שהיתה שם ועודנה, קיבלה את פני בחיוך מלא שיניים ואהבה, כמו משוגעת ואני כמעט כמו משוגע.
עבודה. המכונה צילצלה בשאון אדיר, גלגלי מתכת שמשכו את שרשראות הפלדה למעלה, הצטברו על תוף העץ ונכרכו סביבנו כמו נחשים. "חכי מלאניה", צעקתי מבעד לרעשים שמולידים את היום, "חכי עד ציוץ הציפורים.." הדיוק היה המפתח, דאגנו להפעיל את הציוד ולחכות עד שניראו הסימנים המוכרים. מלאניה שלמדה את מדריך ההפעלה בעל פה ולא החסירה שום שלב בבקרת המכונה, הפתיעה אותי תמיד, כל פעם מחדש. היא גילגלה את הידית כלפי מעלה כמו בכל יום שקדם, ובכך בראה עוד יום.
איך אני לא מתרגל לזה? ואיך זה מפתיע אותי כל בוקר?,
את זה רק השמש תגיד.
No comments:
Post a Comment