.
.
כל הרחובות של הרובע העתיק התנקזו לנקודה הכי מרכזית של העיר כמו נקווים אחרי הגשם הראשון. אחרי שיטוט אין סופי במקום הזה הבנתי שמשהו בהתנהלות של הזמן כאן ,משקף את אישיותי, או לפחות מאלף אותי להתרגל לחוקיו. הרגשתי שלא היה לי מה לכתוב יותר, כאילו השלמתי משהו שחסר לי זמן רב, משהו שחיפשתי בזמן שמילאתי דפים לבנים במחשבות.
עכשיו, בנקודה כמעט מוחלטת, עגולה ומרכזית ביותר, התיישבתי . עכשיו שנפלה לתודעתי דממה נעימה, בצורת נוצה קלה שבאה לקראתי משמיים בהירים במיוחד, ללא כל משב שעלול היה לערער את הנפילה הקלה הזאת. רק אור שקוף ומסנוור, כך היא נפלה ישר אל תוך ידי. שקט אמיתי במנות נדיבות, מן תחושת ביטחון נעימה וקרירה, נשפה בפני בזמן שעצמתי עיניים
בינתיים עד שניפגש שוב נוכל לדבר אל הירח, היא אמרה. הוא יקשיב ויעביר את המילים אל מעבר לים, מעל יבשות וערים, ישר מכאן, מהספסל שלי אל הנקודה הכי מרכזית בנאפולי. כמו שכל הרחובות שלי התקבצו לנקודה הזאת שלה, אליה. כזה אני וכזאת העיר הזאת. וכעת, כל שביליה שלי הם
אני שמסמן את המסלול ובוחר את הפניות, יודע בוודאות שהשקט הזה, אמיתי הוא ושום משב רוח לא יפיל את הנוצה הרכה הזאת מידי
כמו שכל התמונות והציורים של נאפולי צולמו או צוירו מאותה נקודה, ככה אני מאמין סמוך ובטוח
בואי
No comments:
Post a Comment